המשמעות המשפטית של העבירות ומה התביעה צריכה להוכיח

עבירת שוחד

סעיפי החוק:


291. נותן שוחד לעובד הציבור כהגדרתו בסעיף 290(ב) בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו – מאסר שבע שנים או קנס כאמור בסעיף 290 (א)״

290. (א) עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו,דינו – מאסר עשר שנים או קנס שהוא אחד מאלה, הגבוה מבניהם:
(1) פי חמישה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4), ואם נעברה העבירה על ידי תאגיד – פי עשרה מהקנס האמור בסעיף 61(א) (4);
(2) פי ארבעה משווי טובת ההנאה שהשיג או שהתכוון להשיג על ידי העבירה.
(ב) בסעיף זה, “עובד הציבור” – לרבות עובד של תאגיד המספק שירות לציבור.

בכל עבירה פלילית צריך להוכיח את עובדות העבירה (אקטוס ריאוס) ואת המחשבה לעשותה (מנס ריאה), בהתאם להוראות החוק הקובעות מה צריך להוכיח בשני המרכיבים הללו.

היסוד העובדתי בעבירת שוחד:

עבירת השוחד היא עבירה התנהגותית. כדי להוכיח את היסוד העובדתי צריך להוכיח שלושה דברים:

הרכיב ההתנהגותי:
1. ה”לוקח” – ז״א שמקבל השוחד ביצע אקט של לקיחה
הרכיבים הנסיבתיים הם:
2. מדובר ב”עובד הציבור”,
3. הוא לקח “שוחד” – ז״א הדבר שהוא קיבל זה אכן שוחד שיכול להיות כסף, שווה-כסף, שירות או טובת הנאה אחרת (סעיף 193); וכן
4. “בעד פעולה הקשורה בתפקידו” של עובד הציבור. ז״א עובד הציבור לקח שוחד בשביל לבצע פעולה הקשורה לתפקידו כעובד ציבור. המונח “פעולה הקשורה בתפקידו” נתפרש בפסיקה ככולל גם פעולות הנעשות על ידו שלא במסגרת תפקידו, אך מתוך זיקה להיותו בעל. עם זאת, אין די בקיום זיקה אקראית בין הפעולה של עובד הציבור לבין תפקידו, ונדרש שהזיקה תבטא קשר רלוונטי בין הפעולה לבין התפקיד, אף אם עשייתה אינה חלק מתפקידו המוגדר או הרגיל של עובד הציבור.

מכאן שלשם התגבשות עבירת השוחד נדרש קשר סיבתי כפול:
1. קשר בין מתת השוחד לבין הפעולה בעדה ניתן השוחד, וכן
2. קשר בין הפעולה האמורה לבין התפקיד.

היסוד הנפשי בעבירת שוחד:

המחשבה הפלילית, אותה צריכה התביעה להוכיח הינה: מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות האמורות כולן.

כן נדרשת מודעוּת של עובד הציבור לעובדה, שהמתת ניתן לו בעד פעולה הקשורה בתפקידו. מודעות זאת יכולה להתבטא גם ב”עצימת עיניים” מצד עובד הציבור, היינו מקום שעלה חשד בליבו בדבר אפשרות קיום הנסיבות האמורות אך נמנע מלבררן.

עבירת המרמה והפרת אמונים

סעיפי החוק:


284. עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים

היסוד העובדתי שבעבירת המרמה והפרת אמונים:

היסוד העובדתי כולל
1. רכיב נסיבתי – “עובד ציבור העושה במילוי תפקידו”
2. רכיב התנהגותי – ביצוע “מעשה מרמה או הפרת אמונים”. מעשה זה נדרש להיות כזה “הפוגע בציבור” ברמה העקרונית, דהיינו, אשר מטיבו ומטבעו פוגע בציבור ואין צורך להוכיח פגיעה ממשית בציבור

הודגש, כי מהותה של פגיעה זו אינה בהכרח כספית; היא כוללת כל התנהגות הפוגעת באמון הציבור במערכת השלטונית או באינטרס ציבורי.

היסוד הנפשי שבעבירת המרמה והפרת אמונים:

היסוד הנפשי הוא מודעות ליסודותיה העובדתיים. לא נדרש שמבצע העבירה יהיה מודע לכך שמעשהו מהווה “הפרת אמונים” או כי מעשהו פוגע בערכים המוגנים על ידי האיסור הפלילי.
די בכך שהוא מודע ליסודות העובדתיים-פיזיים המבססים הפרת אמונים זו. במקרה של ניגוד עניינים, נדרשת מודעותו של מבצע העבירה לעובדות הפיזיות היוצרות את ניגוד העניינים שבו הוא נתון, להתנהגות ולנסיבות הפיזיות שבגינן ניגוד העניינים שבו הוא נתון פוגע בציבור. ההערכה הנורמטיבית של המעשה תתבסס על נורמת התנהגות הראויה לעובד ציבור, ולא על מודעותו הסובייקטיבית של העובד, אשר אפשר ולא ראה כל פסול במעשהו.

כללי:

עבירת המרמה והפרת אמונים היא אחת העבירות המרכזיות בתחום המאבק בשחיתות השלטונית. עבירה זו כוללת קשת של פעולות אשר עשויות לגבש את היסוד העובדתי שלה; הימצאות במצב של “ניגוד עניינים” מהווה אחת מפעולות אלו.

המאפיין המרכזי של הימצאות בניגוד עניינים הוא מתח בין האינטרס שעליו מופקד עובד הציבור לבין אינטרס אחר, חיצוני לעבודתו. הגדרה זו כוללת מגוון רחב של מצבים.

האיסור הפלילי הקבוע בעבירה זו נועד להגן על שלושה ערכים, אשר “נוגעים לרמה המוסרית של החברה כולה ולתחושת הלכידות והמחויבות  של הפרטים החברים בה”, ואשר “מהווים תנאים הכרחיים לקיומה של חברה דמוקרטית יציבה ומתפקדת” (פס״ד שבס).

הערך הראשון הוא אמון הציבור בעובדי הציבור. הערך השני הוא שמירה על טוהר המידות של פקידי הציבור. הערך השלישי הוא הגנה על האינטרס הציבורי עליו מופקדים עובדי הציבור, ובכלל זה פעילותו התקינה של המנהל הציבורי.

הערך המוגן של אמון הציבור מחייב שעובד הציבור ישתמש בסמכויות שהוקנו לו מכוח תפקידו הציבורי אך ורק למטרות שלשמן הופקדו בידיו. עובד הציבור חב  אמונים לציבור אותו הוא משרת. אמון זה הוא מצרך יקר ערך, ועליו לשמור עליו מכל משמר. עובד ציבור העושה שימוש בכוחו ובסמכויותיו לצורך הגשמת מטרה אחרת, מפר את אמון הציבור שניתן בו, אך יותר מכך, פוגע באמון הציבור בשירות הציבורי כולו.

תכליות דומות עומדות בבסיס הערך המוגן של טוהר המידות, המחייב התנהגות ראויה של עובדי הציבור והקפדה כי פעולותיהם לא יסטו מן השורה. עובד ציבור שאינו מקפיד על תקינות פעולותיו וטוהר מידותיו, אם בדרך של הימצאותו במצב של ניגוד עניינים אם בדרך אחרת, פוגע בטיב המלאכה עליה הופקד, ולא פחות מכך, פוגע בנראות של העשייה הציבורית.

תכליתו של הערך המוגן השלישי – האינטרס הציבורי – היא לקיים ולשמור את פעילותו התקינה של המנהל הציבורי. ההגנה על ערך זה מטרתה להבטיח כי עובד הציבור ימלא את תפקידו כנדרש, כי יפעל על פי אמות המידה הראויות לקבלת החלטות, וכי לא יעמיד עצמו במצבים בהם הוא עלול לפעול באופן שאינו ראוי. תכלית זו אינה מאפשרת סטייתו של העובד מן השורה, גם כאשר פעולה זו נובעת מרצון לקדם אינטרס חשוב או מוצדק בעיניו של עובד הציבור.

בהקשר בירור ביצוע העבירה, ייבחנו משתנים שונים המעידים על מידת הפגיעה בערכים המוגנים.

בית המשפט (בעניין שבס) מנה שלושה משתנים, שאינם בגדר רשימה ממצה, “והם לא באו אלא להצביע על נסיבות טיפוסיות שיש בהן כדי להשליך על קיומה של פגיעה מהותית באינטרס המוגן שעה שעובד הציבור פועל בניגוד עניינים”.

ראשית, תיבחן עוצמת ניגוד העניינים. ככל שעוצמת ניגוד העניינים בין האינטרס שעליו מופקד עובד הציבור לבין אינטרס זר, כלכלי או אישי, חריפה יותר, כך מתחזקת האפשרות לפגיעה מהותית באמון הציבור, בטוהר המידות של עובד הציבור או בתקינות פעילות המינהל.

שנית, תיבחן מידת הסטייה מהשורה, ככל שקיימת, ומידת התמשכותה. הודגש כי אין דומה סטייה חמורה מהשורה לסטייה קלה, ואין דינה של סטייה מתמשכת כדינה של סטייה חד פעמית.

שלישית, ייבחן מעמדו של עובד הציבור בהיררכיה הציבורית, ומידת השפעתו על עובדי ציבור אחרים ועל הציבור הרחב. ככל שמעמדו של עובד הציבור בכיר יותר, כך עשוי ניגוד העניינים שבו הוא מצוי להגביר את הפגיעה המהותית בערכים המוגנים. לעובד ציבור בתפקיד בכיר, הממונה על מספר רב של עובדים, ישנה השפעה רחבה על פעולותיהם של הכפופים לו, וממילא למעשיו עשויה להיות השפעה ישירה גם על מעשיהם.